מי יעלה בהר ה'? כנגד מגמת העליה

 על הנושא הזה יראתי לכתוב; נזכר אני ברוח דבריו של גדול בגדולים, ענק מדורות ראשונים כמלאכים, רבי אהרון הלוי מברצלונה, בספר החינוך במצוה צ"ה, היא מצות בנין בית הבחירה, שלא פתח בעניין המצוה אלא אחר הקדמה; וקטן כמוני ייתלה בדברי קודש של גדול זה. אלו דבריו: 

"אכן מיראתי להתקרב אל משכן ה', כי ידעתי, כל הקרב הקרב - אם לא יתקדש למדי - לא יראה הבית וחי. גם הכהנים הנגשים לעבודה - יתקדשו בבואם אל הקדש לפנים, והלוים אחר הטהרו וינף אהרן אותם תנופה - טרם יתנו קולם בהיכל ה'. אמרתי גם אני אגיד עצתי, ואערוך התנצלותי נגד זקני, וארחץ בנקיון כפי טרם אעלה בית ה'".

 

מדוע שיניתי דעתי, והקדשתי זמן לכתוב על הנושא? התעוררתי לכך לאור העובדה שהחלה תנועה חזקה למען עלייה להר הבית, ומעודדים אותה בכתב ובעל פה. ורבים, מהם מחבריי, הגדולים ממני או "בני גילי", אשר מתנגדים וכואבים את המצב, מהם תלמידי חכמים וצדיקים  - מילאו פיהם מים. אי לזאת החלטתי לכתוב ולהיות אף להם לפה.

למה באמת רובם מילאו פיהם מים? מדוע אינם יוצאים בגלוי ובקול גדול נגד? 

יתכן שישנן סיבות נכונות לשתיקה זו, אך, במחילתם, חוששני שלפעמים הדבר נובע מחולשה. וזאת כי כבר יצרו אוירה, שמי שאינו עולה כאילו חלילה לא אכפת לו כבוד המקום, וכאילו ח"ו אינו מהמצפים לראות את בית ה' נישא וירושלים בתפארתה.

דברים אלו, כמובן, חסרי שחר ואין להם כל אחיזה במציאות. 

 

בטרם אתחיל לנמק את איסור העליה להר בית ה', אשתף אתכם בכמה מהרגשותי - המבוססות על דברי חז"ל והראשונים - בקשר לנושא:

  1. אני נמצא בהר הבית לפחות שלוש פעמים ביום, ואל תבהלו ממה שאומר כעת: אני - לא רק מעבר לגבולות העזרה [שגם על מקומם המדויק - יש ויכוח], אלא ממש בתוך ההיכל. 

הרגשה זו נובעת מדברי הטור באורח חיים סימן צ"ה: "צריך שניתן עינינו למטה כנגדו, ונחשוב כאילו אנו עומדים בו (=במקדש) ומתפללים, וליבנו נכוון למעלה".  כך גם בשולחן ערוך שם סעיף ב :"ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש".

המעיין ברמב"ם בספר המצוות יראה שהרמב"ם כבר רמז על כך במצוה ה', מצוות עבודה בתפילה. 

זה לשונו שם - בהתבססו על מדרשים: "אמרו... מנין לעיקר תפילה מצוה? מהכא: 'את ה' אלוקיך תירא ואותו תעבוד'; עבדהו בתורתו, עבדהו במקדשו. רוצה לומר: הכוון אליו להתפלל שם". הרי שהרמב"ם לימדנו להרגיש זאת בכל תפילה, שאנו מתפללים כעת שם. 

לא קל לדמיין זאת, אבל אחר תרגול שוב ושוב זה עובד. אפשר גם להתעלם בדמיוננו מקיומם של המסגדים, כמו שיהיה בקרוב בלי ספק. 

מי שחש כאמור כדברי הטור והשולחן ערוך שצוטטו, נמצא בהר הבית לפחות שלוש פעמים בכל יום, ברוחו.

  1. איככה נוכל לעמוד במקום זה ולא להתרגש עד כדי איבוד החושים, ובלי להשתטח ארצה וליפול על פנינו, מתוך התבטלות גמורה מפני השם הנכבד והנורא. הלא זוהי מהות המצווה נוראת ההוד - "מורא מקדש". 

מצווה זו נוהגת בזמן הזה בדיוק כבזמן המקדש.  כך פסק הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ז' הלכה ז'): "אע"פ שהמקדש היום חרב בעוונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה חייב בבניינו... לא יקל ראשו וכו'". 

קוראים יקרים! לא מדובר במורא מהמקום הזה; שימו לב ללשון הרמב"ם (שם הלכה א'):  "...ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שציווה על יראתו"!!! 

אסביר בס"ד יותר. מאז ומתמיד חינכו אותנו שאין זה אתר היסטורי - ארכיאולוגי מרגש השייך לנו, אשר היו בו בעבר שני בתי המקדש; אלא: תשמעו, תתרגשו ותזדעזעו! כאן "הדום רגליו", פה שורָה שכינת א-ל. כאן, כדברי הרמב"ם הנ"ל, מוטלת על כל יהודי חובת התגברות מורא האלוקים, כי זה המקום אשר בחר ה'. וכאן אתה ממש עומד לפני ה'.

  1. הרי נאמר: "מי יעלה בהר ה'... נקי כפים ובר לבב..." ואני, הכותב, כל כך רחוק ממדרגה זו.

 

אולם באמת לא אלו הסיבות לאי העליה; עלי לפרוש את היריעה על כל המכלול, וכך אעשה בס"ד.

 

יסלחו לי שאפתח בצורה בוטה: המחזה הנגלה לנגד עינינו נראה הזוי ובלתי יאומן. כוונתי לנטייה חזקה, ההולכת ומתגברת, שהחלה לפשות לאחרונה ולתפוש תאוצה, לקיים: "קומו ונעלה ציון", לתוככי הר הבית המקודש.

בשער עיתון "בשבע", בשבת שאחר ט' באב, הייתה תמונת ענקית בה נראים עשרות, אבות ובנים, צעירים ואף ילדים, עומדים על ההר. הם מצולמים ביחד עם "מאורת הישמעאלים", והכותרת של העיתון היא: "מגמת עליה". מספרים שהיו שם - באותו יום מר - מאות רבות.

המגמה נובעת מתפיסת עולם שאי-אפשר להזניח את המקום להיות מרמס לרגלי "שועלים" ערמומיים שהילכו בו. תחושה בריאה היא זו! קל מאד להזדהות עמה. וישנם עוד טעמים לעולים, אזכיר אותם תוך כדי הרצאת הדברים.  אולם במחשבה בוגרת של תורה, קורה כאן דבר נורא.

 

עד לפני זמן לא רב, היה ברור לגמרי שאין עולים להר הבית. הצטערנו מאד שהמונים, נוכרים, ולהבדיל אף יהודים אחב"י - עמי הארץ - עולים. אך יראי שמים, מכל החוגים, לא העלו על דעתם להעפיל אל ההר.

 

והנה רבנים בודדים, החליטו על דעת עצמם, בניגוד למה שאמרו כל רבני ישראל עד כה, והחליטו שמותר לעלות להר הבית אחר טבילה, עד קו מסוים. רבים יצאו נגדם, אבל הם אינם זזים מעמדתם.

אני מצטרף לגדולים ממני, ומעלה את השאלה הגדולה: כיצד מעיזים לעבור על המקובל? וגם חלקם נכנסים לספקות הלכתיים, כידוע, למרות כל המחקרים. ובלי ספק הם גורמים בעקיפין שאחרים, שאינם בקיאים בגבולות, וכן בהלכות הטהרה - יכנסו למקומות אסורים, ובדרך שאינה מותרת על פי ההלכה, ה' ירחם. 

אף כל אלו הטובלים, וכי ראויים הם להיות שם? וכי יודעים, רובם הגדול, כיצד להתנהג שם?

 

חשוב להזכיר שוב ושוב שכל גדולי ישראל מכל החוגים, והרבנות הראשית לישראל לדורותיה, התנגדו בכל תוקף לעליה לכל שטח הר הבית, כנראה מהטעמים הנ"ל; ומכל מקום - אסרו בלא שום תנאי המוציא מן הכלל.

 

מאוחר יותר, כדרך כל סחף, התחילו להפיץ שזו מצווה גדולה וחשובה. לא עבר זמן רב ונוצרה ממש תנועת השפעה לעלות; והחלו בשיטתיות לפתות ולהסית צעירים ואף מבוגרים לעלות; ויוצרים אוירה שזו חובה לאומית-מדינית ואף דתית; והגיע הדבר עד כדי כך ש"אנשי הר הבית" מעלים שאלה ותמיהה: כיצד יתכן שאינך עולה? 

 

בין השאר הופצו דברי הבל, שגדולים מדור או שניים קודמים, כגון מרן הראי"ה ובנו הרצי"ה זכר צדיקים לברכה, אילו היו חיים היום, בוודאי היו מתירים ואף קוראים לעלות. 

אשאלה מהם: מי מינה אתכם למפרשי דברי חכמים שאינם אתנו - לפי רוחכם, ללא ביסוס כלל? לכולם ידוע שהרב זצ"ל יצא נגד עליה להר הבית בכל תוקף, ואף בנו, ממשיך דרכו, יצא נגד; ואיך יעלה על הדעת שעל סמך סברות והשערות תצרפו גדולים אלו לדעתכם - שמותר לעלות?

 

יש מהם, הנקראים בני תורה ואפילו רבנים, שהוסיפו עוול והכניסו לפיהם של גדולים מהדור האחרון שכאילו התירו. כגון הרב מרדכי אליהו זצ"ל. והאמת היא שההיפך הוא הנכון. [להוכחה עי' בכרוז שכתבו - עמיתי לרבנות, שהיה אחד מתלמידיו המקורבים ביותר של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו, שנים רבות; ולפי דבריו הנאמנים, שקר הם דוברים].

 

שמעתי לפני זמן שאמרו ופרסמו שגם אחד הגדולים בדורנו, אחד מרבותי, הרה"ג רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, המפיץ תורה במקומות רבים, [ומחוברים עמו גם רבנים ותלמידים מישיבות וכוללים ציוניים] - שגם הוא כביכול מהמצדדים בעליה. אמרתי שאיני מאמין לשמועה זו ואין זה יכול להיות, שיחלוק על כל הגדולים ועל המקובל. אכן לפני זמן קצר ראיינו אותו בשבועון "משפחה", ואמר שם דברים חריפים מאד נגד העלייה להר, לכל שטח שהוא.

 

עוד יש חשש כבד לכשלונות חמורים, כתוצאה מפריצת הגדר, כדלהלן.

ידוע הדבר שהרה"ג דב ליאור שליט"א, שהוא בבחינת "דעת יחיד" מתיר לעלות, כמובן - אחרי טבילה ורק עד קו מסוים. והוא הורה חד משמעית שנשים לא תעלינה. אינני בא כעת לדון בפסק זה, רק ברצוני להראות לקוראים כיצד הסחף הולך ומתגבר: היום כבר עולות נשים רבות, והדברים ידועים לי ממקורות שונים.

העידה בפני בת נאמנה, שאיש ציבור מוכר, בא לאולפנא להשפיע על הבנות שתעלנה להר הבית. כבדרך אגב - סיפרה אותה בת, שאיש צעיר זה, לא אמר להן באותה שיחת השפעה, שחייבות לטבול. והוסיפה שידוע לה מחברותיה בבירור שאיש זה מופיע בהרבה מוסדות לאותה מטרה.

אוי לך איש תורני! גם אם חושב אתה שיש לך על מי לסמוך ולעלות, ואתה עושה כן לדעתך - לשם שמים -  ניחא. אבל מה תרצה מבנות תמימות אלו? להסיתן נגד כל גדולי ישראל, כאשר כמעט כולם - מתנגדים, וגם הרב הנכבד שהוא "דעת יחיד" אמר שבנות לא תעלנה?!

בוא להשפיע עליהן להתחזק באמונה, באהבת התורה ולומדיה, בדקדוק בהלכה, בצניעות, באהבת לרעך כמוך, באהבת הארץ ובצפייה לגאולה ולבנין המקדש, בזהירות ממפגעי התקשורת ומחברה רעה; אלו הנושאים החשובים והבוערים בעת הזאת; ואל לך לכתת רגליך ממוסד למוסד להשפיע לעלות להר הבית ח"ו. 

עם הזכרת נושא זה, חשוב לי לציין שהקפידו ומקפידים, שרווקות לא תטבולנה, ויש לכך השלכות מאד גורליות.

 

אתאר בצער חלק מתוצאות הסחף. רבים מהעולים, לפחות מהנספחים, בודאי עושים זאת כעין ספורט או לשם החוויה. זה מעניין לטייל שם, אפילו מרתק. ויתכן שאין בזה אף לדידם קורטוב של יראת שמים או עליה בקודש, וזה נורא.  כיצד יתכן לסייר במקום, אפילו אחר טבילה, כבטיול-סיור ארכיאולוגי, ומתוך התפעלות מתפאורת מאורת השועלים, מסגד עומר?... גם מצטלמים שם כבטיול באזור עתיקות.

 

שמענו סברות מוזרות ומסוכנות ביותר; ויש שהעזו לעלותן על הכתב. בוש אני לצטטם, אבל רואה אני כחובה לכתוב זאת – "על מנת לסתור". שימו לב לטענות סרק אלו, המכעיסות ביותר. 

 

הם טוענים, שכשם שהוכח בעליל שכל אלו שהתנגדו לציונות ואף לעלייה לארץ, לפני עליית הנאצים ימ"ש לשלטון, טעו טעות מרה, ואילו לא שמעו להם תלמידיהם - אלפים ורבבות לא היו נשרפים וכו'; כך גם היום אין צריך לשמוע לרבנים האוסרים, ורק כך יפדה מקום מקדשנו.

 

כאן ממש צריך לעשות קריעה. ישימו אל ליבם מה הם אומרים. המסקנה מהשואה שצריך ח"ו לבטל את המצווה – ההלכה: "ועשית ככל אשר יורוך", שעליה כתבו רבים מגדולי הראשונים והפוסקים, שהיא תקפה בכל הדורות. ראה לדוגמא ב"ספר חינוך" מצוות תצ"ה ותצ"ו. (יש לעיין בדבריו היטב, בעיקר במצווה השניה). וברור שלדעת הכל, אדם מצווה וחייב לשמוע לרבו. 

וכי נאמר שכאשר נעלם דבר מעיני הרב וטעה בחיזוי העתיד, נסיק מכך שאין לשמוע יותר לחכמים?! הרי זה דבר נורא ואיום! הטועה בכך - מבטל את כל יסוד מסירת תורה שבעל פה!!! ודאי שכל מי ששמע לרבו ונספה, נהג נכון בקיימו מצוות רבותיו, וזכה לקדש שם שמים ונמצא בגן עדן; או אולי כבר מזמן חזרה נשמתו ליצור חי חדש, ואולי בניו, בני בניו ובני בני בניו - יושבי ישראל ובוניה בטהרה. אנחנו מבינים משהו ממה שהולך בעולם האמת?!

 

אזכיר כאן את הרב המשגיח הגדול רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, שכתב אחרי השואה "מכתב בדבר אמונת חכמים", מפורסם בספרו מכתב מאליהו כרך א'. מומלץ מאד לקרוא דברי קודשו בעיון. דברים עמוקים, יסודיים ומחנכים.  מכל מקום ההשוואה והמסקנות החמורות הינם דברי הבל ורעות רוח. ואני מצטער שעלי להתבטא כך.

 

אף הדברים הבאים נאמרים בכעס. ברצוני לשאול את המעלים סברות כאלה: וכי אתם יודעים מה יקרב את הגאולה של הר הבית? "נביאי שקר" אתם! מי הסמיך אתכם להביע דעה כזאת שרק העלייה תקרב את הבניין?! מי יודע? יתכן מאד שההיפך הוא הנכון; שבזיון המקום או מ"מ גרם בזיונו, (עיין היטב לעיל ולקמן) -  עלול - חלילה - להרחיק את בניין בית מקדשנו ותפארתנו. 

 

לא אוכל לחשות בראותי רב צעיר מפרסם חוברת, ובה חידושים מופלגים שאינם מבוססים כלל, ומסיק מהם הוראה למעשה, כאילו היה אחד הגדולים שיש לו כח דהיתירא, לצאת נגד המקובל מקדמת דנא. לפיכך מצאתי לנכון להתיחס לנקודה אחת המופיעה בחיבורו, ומן הפרט יוכל הקורא להסיק על הכלל.

במסגרת דבריו טוען שכביכול יש מצוות דאורייתא שמקיימים בעליה ההרה.

ה"מצוה" הראשונה, שבמבט שטחי עלולה להראות כמשכנעת, היא "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים יב, ה) וע"פ פירוש הרמב"ן שם.

סילוף הדברים מדהים. המעיין בפסוקים שקדמו לפסוק זה ובפסוקים שאחריו, וברמב"ן שם, יראה בעליל שאין שום שחר להסיק מהפסוק ומדברי הרמב"ן, שיש מצוה לעלות להר הבית בזמן שהמקדש חרב. גם הספרי, המובא ברמב"ן שם, מדבר על החובה לאתר את המקום לפני שנבנה בית המקדש הראשון, וכפי שעשה דוד המלך.

חוששני, שמרוב להיטות, שנובעת בודאי מכמיהה למקדש, מעלים סברות חדשות שאין להן כל ביסוס, ומוציאים דברים מהקשרם.

 

עוד שאלוני: על דברי הנביא: "ציון היא דורש אין לה", דורשת הגמרא: "מכלל דבעי דרישה"; משמע אם כן, שצריך לעלות.

לא הבנתי את השאלה. הגמרא מסיקה מכאן ש-"עבדינן זכר למקדש". כלומר: כאן המקור לאותן הנהגות שהנהיגו אותנו חז"ל שהם "זכר למקדש". ומ"מ היות והוזכרה הגמרא, אזכיר שהרמב"ן כתב בבראשית על הפסוק: "ותלך לדרוש את ה'": "ואני לא מצאתי דרישה אצל ה' אלא תפילה". וחזר והזכיר רעיון זה גם בספר שמות על: "כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים". גם כאן דרישה היא תפילה; נכון מאד! צריך לדרוש את ה' בתפילה, לזעוק "עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר" ולהפיל תחינה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. זוהי גם כל מטרת "זכר למקדש", לעורר את כולם להיות דורשי ציון בתפילה.

 

על הטענות שפעם לא ידעו היכן המקומות המותרים (אחר טבילה), קרי: גבולות ה"עזרה"; והיום המדידות ברורות. קודם כל אין הדברים ברורים לחלוטין גם לחוקרים היום; ואף העולים מתווכחים ביניהם עד היכן מותר - לשיטתם - לעלות. גם אם היה נכון הדבר שהמדידות נתנו סבירות גבוהה ביותר - היכן נגמרת העזרה, אין אנו עולים מכל הסיבות שפורטו ויפורטו, ולכן אין זה רלבנטי למעשה.

 

גם המושגים "שפלות לאומית" וכדו', שהזכירו מצדדי העלייה, אינם רלבנטיים. המכריע העיקרי הוא כבוד המקום וכן כבוד תלמידי החכמים הרבים שאסרו ושאוסרים.

די לנו פסק חד משמעי, של אדם גדול וענק בתורה, אוהב ציון וירושלים, אולי אין דומה לו בזה, הוא הרב אביגדור נבנצאל שליט"א, תלמידו המובהק של הגרש"ז אויערבך זצ"ל. בעקבות רבו המובהק, רבינו, רבם של ישראל, הוא אומר נחרצות: אסור לעלות כי כך פסקו ופוסקים כל הגדולים, ואין צורך לחפש נימוקים. 

אני חושב שקביעתו זו, שאין צורך לתת הסברים, נובעת משני טעמים:

א. חשוב ללמד את עם ישראל ציות לגדולים, ועלינו לחנך את הדורות הבאים שלא להיות בכלל "פורצי גדר" ומחוצפים.

ב. כל אלו שאינם מוכנים לותר על רצונם לעלות, שמספרם הולך וגדל - לצערנו; אם תאמר להם סברה נגד שיטתם, אף אם זו תהיה חזקה ומבוססת, יעלו כנגדך חופן סברות, משכנעות ופחות משכנעות, להצדיק עמדתם הנחרצת, לשכנע להתיר את העלייה בק"ן טעמים.  

 

דברי לא יהיו שלמים אם לא אציין כאן כמה מהביטויים ששמעתי מר"מ בישיבה בירושלים שעלה להר הבית כבר הרבה פעמים, וכך דבריו:

"חיפשתי אילן להיתלות בו (כלומר רב שמתיר) וב"ה - מצאתי. כי בנוסף לכאב על כך שהמקום נשלט על ידם וכו' - יש לי דחף נפשי להתפלל שם [הוא מוסיף: להתפלל בלב! כי הם אינם מרשים כעת ליהודים להתפלל בגלוי; או שהעולים מעמידים עצמם כמשוחחים זה עם זה, ואומרים דברי תפילות]. תפילה זו מרוממת, הגם שהבית שמם. המקום מלא הופעה של קדושה; הלב עולה על גדותיו וזה מרומם".

 

אמרתי לו - כדברי רבי יהודה הלוי בספר "הכוזרי", שהכניסם בפיו של "החבר" בדבריו למלך כוזר: "כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים".

לא יתכן לבנות הנהגות חיים ע"פ רגשות בלבד, העלולות להטעות מדרך המלך. ההנהגה חייבת להתבסס על אושיות ההלכה, ועל הדרכת גדולים, שזכו לראות את הנולד. 

חייב אני להדגיש כאן, שנושא העליה להר הבית אינו שאלה פרטית של איש זה או אחר, אלא שאלה ציבורית, ורק בהיבט זה ניתן לשקול את כל צדדיה. 

 

אל להם לקוראים לחשוב, שיש בנושא העלייה להר הבית כהיום הזה, שני צדדים, שתי דעות, סוג של מחלוקת הלכתית: יש אומרים שאסור, וי"א שמותר, ואף מצווה [וכבר נכתבה חוברת מסוימת ברוח זו]. אין זו הגדרת אמת, אלא הנכון הוא: 

ישנה הלכה רווחת, בה הלכו כל גדולי ישראל וממשיכים אותה עד לרגע זה, ביד רמה ובתוקפה של תורה. מאידך ישנה דעה יוצאת דופן, הבנויה על בודדים, בבחינת "דעת יחיד", והיא מנוגדת לדעתם של כל גדולי ישראל! דעה זו גם פוגעת קשות בסמכותה של הרבנות הראשית לישראל, שאחד מתפקידיה הראשיים הוא להנחות את הציבור בעיקר בעניינים ציבוריים. 

תלמידיהם ומושפעיהם של בעלי הדעה המתירה - "דעת יחיד", מנסים להשליט דעתם על הציבור, וכבר יצרו תנועה הסוחפת לכיוון הגברת העלייה בהר ה', במגמה שתתקבל לגמרי, כדבר לגיטימי ופשוט. הקבוצה המצדדת בעלייה יוצרת גם אוירה, שמי שאינו עולה - שייך לאלו שכאילו לא אכפת להם ואינם כואבים ששועלים מחבלים בכרם בית ה', וגם אינם מקרבים את בנין בית המקדש; ומטיפה שרק העלייה המסיבית להר הבית היא שתקרב את הבנין. אביע בזה הסתייגות וסלידה גמורה משתי הנחות אלו. על הראשונה אומר שהינה בבחינת חושד בכשרים ומוציא שם רע; והשנייה כבר הוגדרה כ"נבואת שקר" (ע"ד ההשאלה כמובן).   

 

כאן, לקראת הסיום, הנני לעורר שנית וביתר שאת את הנושא המרכזי "מורא מקדש". כבר הזכרנו שהרמב"ם פסק בהלכות בית הבחירה פרק ז' את המצווה לירא מן המקדש ואת פרטי הלכותיה. בהלכה א' כתב: "ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שציווה על יראתו". ובהלכה ז' כתב: "אע"פ שהמקדש היום חרב בעוונותינו, חייב אדם במוראו כמו שהיה חייב בבניינו... לא יקל ראשו וכו'".

 

דמיינו לעצמכם שתהיה מחר, או אחר זמן, הסכמה שיהודים יכולים להתפלל בהר, ולערוך עליות ברי-מצוה וכדומה, ככל הנעשה היום בכותל המערבי. יש שיאמרו על כך: הלוואי! ובקרוב בימינו. ובכן, הראיתם כיצד נראים ימי שני וחמישי בכותל? צריך עט סופר או משורר מיוחד לתאר זאת. בכל זאת אתאר במקצת בעט של איש פשוט. בנוסף למשפחות הרבות העורכות טקס בר מצוה כדת וכדין, באות עוד משפחות בהמוניהם, חלקם רחוקים או מסורתיים. בדרך לחגיגת בר המצוה - מלווים בכלי זמר רועשים, בני המשפחה רוקדים, פעמים אף בתערובת; פעמים רבות נשמעת שירת נשים; הם שמחים וצוהלים, והם נכנסים לרחבת הכותל רועשים ומרקדים. לבוש הנשים והבנות, גם ברחבת הכותל עצמה - לא תמיד בשיא הצניעות, והמבין יבין. הקטנים מתרוצצים בסמוך לכותל. בשעת עלית בר המצווה זורקים הם זה על זה סוכריות וחפצים, ומדי פעם אף משמיעים קולות [ובוש אני לומר: פעמים גם נשמעים דיבורים של בזיון]. כך כמעט כל שני וחמישי.

כל עוד שהדברים מתרחשים בכותל או בסביבתו, נכון שזה מפריע ומאד מצער, אבל אומרים אנו: אלו הם אחינו בית ישראל, יבואו כך, ובלבד שיתקרבו לה' ולתורה. אנו שמחים איתם, וגם מתפללים עלינו ועל כל ישראל שיתקדמו ויעלו ויחזרו בתשובה שלימה. 

 

אבל מורי ורבותי! אם, חלילה וחס, כל זה, או אפילו מעין זה, יתרחש בהר הבית, הרי זה חילול נורא של המקום המקודש ביותר בעולם... חמור מזאת! מי ערב שכולם יטבלו ותטבולנה, ודאי שלא יתרחש נס כזה! ואינני רוצה להיכנס לפרטים נוספים הקשורים למצב הנשים וכדו'. מה יעצור בעדם - אחי ורעי - בגבול העזרה? ויכנסו, חלקם כך - מתוך התלהבותם - למקום העזרה ואף למקום קודש הקודשים, ה' ישמור! יתכן גם שעדין יחשבו שעוסקים במצווה. 

 

מי ידריכם, מי יכוונם, הרבנות הראשית? וכי תינתן לה הסמכות לכך? ובפרט לאחר שכבר קבעתם במעשיכם, העולים בריש גלי, שאין לרבנות הראשית סמכות לפסוק בענייני הר הבית.

הלזה יקרא מורא מקדש??? הרי אין לך חלול ה' גדול מזה!!!

מעניין מאוד מה ישיבו על כך כל אחד מהחותמים על כרוז העלייה להר הבית!!!

 

לא רק בתיאור היותר רחוק עסקינן; אין ספק שכבר עכשיו, לצערנו העמוק - עוברים רבים על מצוות מורא מקדש, ומספרם הולך וגדל. ואם הסחף לעליה ימשך - המצב יחמיר. נכון שישנם יראים המתנהגים כרגע ביראה כראוי, אבל מה עם כל הרבים המצטרפים?!

 

הנורא מכל הוא, שככל שהתנועה תתגבר, יבואו יותר ויותר אנשים ואף נשים ובחורות, דתיים ומסורתיים שעד היום לא היו עולים! גם רחוקים יותר, שקודם לא עלו, יתעוררו לעשות כן. חלקם בוודאי גם על טבילה לא יקפידו, וגם יעברו את הגבולות; ה' ירחם.

 

האם תתפלאו, אחרי שקראתם דברי אלה, מדוע כל גדולי ישראל, אמרו כבר הרבה מאד שנים לפני קום מדינת ישראל, ורובם ככולם אומרים כן עד לרגע זה, שאסור בהחלט לעלות בהר ונגוע בקצהו?! 

 

הקביעה שדווקא עליה להר הבית תפתח שערי שמים, מופרכת מיסודה. העיקר הוא הציפיה בלב שלם והתפילה בכל לב, בכל מקום.

אל נשכח שכבר במשך חמישים שנה מאז מלחמת ששת הימים, יומם ולילה, הכותל מלא באחינו ואחיותינו מכל העדות ומכל המדרגות, מהארץ וכל רחבי תבל. רובם הגדול מתפללים, החל מ"ותיקין" ובמשך כל שעות היום ורוב הלילה. לומדים שם ואומרים תהילים בדביקות, עונים באימה קדיש קדושה וברכו, ומתחברים יחד - כל כנסת ישראל. מאות ירושלמים והשוהים בירושלים מכתתים רגליהם בשבתות ובחגים, ואף ממרחקים עצומים, לתפילה בכותל. רבים מהם משכימים למניני "ותיקין". בימים נוראים מתרוממים לתשובה ולשאיפות קדושות, וביום הכיפורים בעת אמירת סדר העבודה - מבכים מרה את חסרון עבודת הכהן הגדול על הר מרום הרים. בהקפות ימי הסוכות מתעלים בשמחה, במיוחד ביום הושענא רבה ובשמחת תורה. בחג השבועות מתחברים עם נותן התורה ומתאהבים בתורה הקדושה. מבכים בימי האבל את החורבן הנורא.

בשנים האחרונות באים כמליון איש ואשה בימי הסליחות להתעוררות לתשובה ולעורר רחמי שמים. כמספר הזה בערך עולים בימי חול המועד לשמחת הרגל ולהתפלל על השבת העבודה לציון למעלה בהר.

וה' שומע תפילת כל פה משם בתחתית ההר. גם מקום זה, בית תפילה ייקרא, ומשם לא זזה שכינה. אי אפשר להעריך כלל את עצמת הזכות של כלל ישראל בכותל המערבי ומכוחו. וה' הטוב יזכנו בקרוב לעלות למעלה בטהרה גמורה, לעבדו בלבב שלם.

 

***

את האנרגיות החיוביות, הדוחפות לעליה בהר, יש לכוון לאפיקים דומים, אך בלי לעלות.

להביע בפה ובכתב זעקה גדולה ומרה, בכל מקום בארץ ובעולם, על הבזיון הנורא שבהר הבית.

לערוך כינוסים וימי עיון בענייני הר הבית.

להרבות לעסוק, הן ביחיד ובין בציבור, בתורת הקרבנות, ובזה נחשב בעיני ה' כאילו עסקנו בהקרבתם (מנחות קי, א).

לקבוע עצרות תפילות ואמירת תהילים, יחודיים לנושא זה.

לשתול בתכניות הלימודים בכל מוסדות החינוך את ענייני הקודש והמקדש.

לעורר בקרב התלמידים והתלמידות את הציפיה לישועה ולגילוי שכינה בקרוב, ולחנך לתחושה העמוקה - "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות בית השם" - לראות פני שכינה במהרה.

 

***

נתחזק בציפיה לישועה שלמה בקרוב. נתפלל לבנין בית המקדש והשבת העבודה - משוש כל הארץ, לחזרת סנהדרין למקומה - משם תצא הוראה אחת לכל ישראל. ונזכה לעבוד את ה' בשמחה בעליה לרגל ובכל ימות השנה בעיר שחוברה לה יחדיו.

Please reload

תנועת "מורא מקדש" קמה ע"י אנשי תורה ואמונה, השואפים להביא לידי ביטוי והעצמה, את דעת התורה, הפשוטה הברורה והמקובלת, בדבר היחס הנכון אל מקום המקדש והר בית ד'.

מורא מקדש