וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם - קדושתן אף כשהן שוממין

 

עליה להר הבית בזמן הזה

 

לפני כמה מאות שנים זיכנו ד' יתברך להתחיל ולשוב לציון ולחונן עפרה, ומאז התעוררה השאלה האם מותרים אנו לשוב ולעלות אל הר ד' העומד בשיממונו. בכדי לענות על שאלה זאת יש לברר את דיני ההרחקה מהר הבית, את תוקפם כיום, ואת מיקום שטח הר הבית המקודש בתוך מתחם הר הבית כיום. 

 

חילוק קדושת המקומות בהר הבית

בשעת חניית ישראל במדבר, מחנה ישראל היה מחולק לשלושה מחנות: "מחנה שכינה", "מחנה לויה" ו"מחנה ישראל". 

מהתורה אדם מצורע אסור בכניסה לכל המחנות, ואם נכנס עובר בלא תעשה ולוקה. זב, בעל קרי ויולדת, מותרים בכניסה למחנה ישראל ואסורים בכניסה למחנות לויה ושכינה, ואם נכנסו עוברים בלא תעשה ולוקים. טמא מת מותר בכניסה למחנה ישראל ולמחנה לויה, אך אסור בכניסה למחנה שכינה, ואם נכנס חייב כרת. 

הכניסה למחנה לויה מותרת לאדם מישראל רק תוך הקפדה על דיני "מורא מקדש", דהיינו שלא יכנס במקלו או במנעל שברגליו או באפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורות בסדינו, ושכניסתו תהיה רק לצורך מצוה. הכניסה לקדושת מחנה שכינה מותרת רק לכהנים בשעת עבודה, וכהן הנכנס שלא בשעת עבודה עובר בלא תעשה ולוקה. הכניסה לקודש הקודשים אסורה לכל אדם, מלבד לכהן הגדול ביום הכיפורים, והנכנס לשם באיסור חייב מיתה בידי שמים. 

בשעה שבית המקדש היה קיים, חלוקת שלושת המחנות עמדה בעינה - "מחנה ישראל" היה השטח שבתוך חומות ירושלים, "מחנה לויה" היה השטח שבתוך חומות הר הבית, ו"מחנה שכינה" היה השטח שבתוך חומות העזרה (עזרת כהנים ועזרת ישראל). אומנם בבית המקדש נוספה עזרת הנשים מזרחית לעזרה, וכן נוסף החֵיל שהקיף את חומות העזרה. עזרת הנשים והחיל היו בשטח "מחנה לויה", אך רבנן גזרו ש"טבול יום" אסור בכניסה לעזרת נשים, ושנוכרים, טמאי מת ובועלי נדות אסורים בכניסה לכל שטח החיל.

 

קדושת המקדש וחצרותיו קיימת גם היום

בסוגיות רבות בבבלי, בירושלמי ובתוספתא נחלקו תנאים ואמוראים האם הקדושה הראשונה של ירושלים והמקדש, שקידשו דוד ושלמה, קידשה לשעתה בלבד או גם לעתיד לבא. למחלוקת זו יש חשיבות מכרעת לעניינינו, משום שאם הלכה כמאן דאמר שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, הרי שאף בזמן הזה כל האיסורים בנוגע לכניסה להר הבית בעינם עומדים. 

רובם המוחלט של הראשונים פסקו שלעניין קדושת ירושלים ובית המקדש, קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, והלכך אף בזמן הזה כל האיסורים בנוגע לכניסה להר הבית בעינם עומדים. כך הובא במקומות רבים בתוספות ובתוספות הרא"ש, שיש חילוק בין קדושת ארץ ישראל לקדושת ירושלים והמקדש, שקדושת ארץ ישראל קידשה רק לשעתה, וקדושת ירושלים והמקדש קדשו לשעתן ולעתיד לבא. וכך פסקו הרמב"ם, התרומה, סמ"ג, ספר החינוך וראשונים נוספים. 

חלק על כך הראב"ד, שכתב על דברי הרמב"ם כי הקביעה שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבא "סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו", והביא הראב"ד שתי הוכחות לכך שקדושה ראשונה קדשה רק לשעתה, ובטלה לאחר החורבן. אלא שעל דברי הראב"ד ש"סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו" השיב הכסף משנה שמוכח מפשטות הסוגיות שאכן נפסק להלכה שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא. 

הראי"ה במשפט כהן האריך להביא ראיות רבות ממשנה, תוספתא, בבלי, ירושלמי ומדרש, שנפסק להלכה שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא. כמו כן, על הוכחות הראב"ד שקדושה ראשונה קדשה רק לשעתה השיבו האחרונים ודחו את שיטתו. 

יתר על כן, הראי"ה האריך להוכיח במשפט כהן שאף על פי שסובר הראב"ד שמכיון שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא אין כיום איסור כרת בכניסה בטומאה לעזרה, אין הראב"ד יכול לחלוק על דברי חז"ל: "והשמותי את מקדשיכם - אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים", ולכן מוכרחים לומר שגם הראב"ד סובר שקדושת המקדש עומדת גם בחורבנו, אלא שפקיעת קדושתו הראשונה חלה רק בנוגע לאיסור כרת, אבל איסורי הלאווים והעשים של קדושת מחנות, קיימים גם בחורבן הבית מדאורייתא, או לכל הפחות מדרבנן. בדרכו זו של הראי"ה וכיוצא בה הלכו עוד אחרונים רבים, לפניו ולאחריו. 

להלכה פסקו המג"א, הגר"א והמשנה ברורה כרובם המוחלט של הפוסקים שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, והלכך כל איסורי ביאת מקדש, חובת מורא מקדש, ואיסור כרת במחנה שכינה קיימים גם בזמן הזה. כיוון שהיום אין לנו אפר פרה אדומה וכולנו בחזקת טמאי מתים, נמצא שכל הנכנס בזמן הזה לעזרה מסתכן בחיוב כרת, שאין אדם יודע היכן בדיוק היה המקדש והיכן העזרות והחיל. ובשל כך נהגו ישראל מדורי דורות לאסור כל כניסה לשטח הר הבית. 

יש מן האחרונים שניסו להוכיח שניתן להעריך כיום מהו תחום "הר הבית המקודש" והיכן גבולות המקדש והעזרות בתוך הר הבית, אלא שגם לאחר כל החשבונות והמחקרים, עדיין אין ספק מוציא מידי וודאי. רבות השיטות והחישובים שהועלו ואין אנו יודעים בוודאות גמורה היכן הוא שטח הר הבית המקודש והיכן היה המקדש בתוך שטח הר הבית המקודש, והלכך אסור באיסור חמור לעלות כיום לכל הר הבית. 

 

התקלות מהיתר עליה גורף

אף על פי שיש שטחים בצפון הר הבית ובדרומו שקרוב לוודאי הם תוספת והרחבה של הר הבית המקודש, וממילא אינם קדושים בקדושת "מחנה שכינה" ואף לא בקדושת "מחנה לויה", בכל זאת העלייה להר הבית אסורה מכל וכל, משום שבכניסת יהודים למקומות האסורים הם מתחייבים בכרת, או במיתה בידי שמים, או עוברים בעשה ובלאווים, מלבד הלכות טהרה וטומאת מקדש החמורות שאין רוב העם זהיר בהן בימינו, ואם נבוא להתיר בימינו את העלייה, לא נוכל ליצור מציאות שיהיה פיקוח על כך שכל מי שעולה יעשה זאת בקדושה ובשמירת כל הלכות טהרה, וכניסתו תהיה רק למקומות שבהם אין כל חשש איסור, ורק לצורך מצווה.

בעוונותינו הרבים ניהול שטח הר הבית מסור לידי השועלים, ואין לרבנות הראשית לישראל שום יכולת שליטה ופיקוח על העולים להר ועל מעשיהם בתוך ההר. אם נתיר את העלייה להר הבית, יהיה זה "משחק באש", זה יאמר בכה וזה יאמר בכה, והמקום שאמור לאחד את לב כל ישראל ייהפך לזירת קרב הלכתי ופוליטי. 

יש טוענים שמי שכיום עולה באיסור להר ימשיך לעלות כדרכו גם אם תתיר הרבנות הראשית את העלייה להר הבית, ולא משום שהותרה הכניסה, ואדרבה, אולי כשיראה רבים ויר"ש עולים בטהרה ונזהרים בגבולות המותרים (לשיטתם) אף הוא יתחזק בדבר. אך אין זו סברה כלל, משום שרבים וטובים מעמך בית ישראל לא נכנסים כיום להר מפני שיודעים הם שהדבר אסור, ואם יותר הדבר, הם לא ידקדקו בפרטי ההלכות לדעת כיצד ולאן בדיוק מותר לעלות, ויכשלו חלילה באיסור כרת ובשאר איסורים. אנו איננו צדיקים פרטיים, יש לנו אחריות על כלל ישראל. 

 

גדולי הפוסקים אוסרים את העליה

זהו אחד הטעמים העיקריים שבגללו אסרה הרבנות הראשית לדורותיה את הכניסה להר הבית בזמן הזה – עד ביאת משיח צדקנו. וכך הורו גדולי ישראל הפוסקים, כגון הרב שלמה זלמן אויערבאך, הציץ אליעזר, הראשון לציון מרן הרב מרדכי אליהו, הרב בן ציון אבא שאול, הרב יוסף שלום אלישיב, הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, ועוד רבים מגדולי הפוסקים. וכך פסקו רבותינו ראשי ישיבת מרכז הרב: מרן הראי"ה קוק, רבנו הרצי"ה ומרן הרב אברהם שפירא, שרוב תלמידי החכמים הציוניים היום הם תלמידיהם. וכידוע שאג על כך מרן הרב אברהם שפירא בשיחתו האחרונה ביום ירושלים ה'תשס"ז: "פשוט וברור, כי על פי ההלכה, אסור להיכנס לתחומי הר הבית, ולא מפני שאין המקום ברשותינו, אלא מפאת הציווי הגדול והעמוק של 'מורא מקדש', 'לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שציוה על כך', וכך הורה מרן הרב זצ"ל לחזור על היסוד הזה. וכך הוחלט מאז מקדם על ידי גדולי ישראל, והרבנות הראשית לישראל. ופלא, היאך מעודדים יהודים לעלות להר הבית. אל לנו לשנות כי הוא זה בעניין הלכה זה ממה שנהגו בכל הדורות בנוגע לשמירת קדושת המקום. וכשם שקיבלו שכר על הדרישה, כן יקבלו שכר על הפרישה". 

 

בסוגיות כאלה רשאים להורות רק גדולי הפוסקים

מניין לנו הכח לבא ולערער אחרי גדולי עולם, שאת לחמם אנו אוכלים ומימיהם אנו שותים, שאסרו באיסור חמור את העלייה להר הבית בזמן הזה?!

הדבר היסודי שצריך להבין ביחס לשאלת העלייה להר הבית בזמן הזה, הוא ששאלה זאת איננה שאלה פרטית שכל מי שהגיע להוראה יכול להביע בה את דעתו, שאלה זאת היא שאלה חמורה ששייכת ל"הלכות צבור" בהן רק גדולי הדור יכולים לפסוק, ועל כן אין לנו אלא לציית לגדולי הדור שפסקו בתוקף שאסור לעלות להר הבית בזמן הזה. וכבר כתב מרן הרב אברהם שפירא: "רק גדולי תלמידי החכמים שבדור, שכוחם לפסוק בשאלות החמורות בכל חלקי התורה, ופסקיהם מקובלים בישראל, ראויים לפסוק בשאלות אלה הנוגעות לכלל ישראל. כל מי שלא הגיע למדרגה זאת עליו להימנע מלפסוק בעניינים אלו, ואם בכל זאת מורה הלכה, כבר כתב עליו הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ה,  ד): "רשע שוטה וגס הרוח, ועליו נאמר: 'וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ'... אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי, והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם, וקופצין ויושבין בראש לדין ולהורות בישראל, הם המרבים המחלוקת והם המחריבים את העולם והמכבין נרה של תורה והמחבלים כרם ה' צבאות, עליהם אמר שלמה בחכמתו: 'אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים'".

 

האיסור לעלות אינו משום ויתור לערבים ח"ו

צריך להדגיש, שאיסור העלייה להר הבית אינו נובע מפחד להרגיז את השועלים. אנו אומרים בפה מלא, שכשם שהכניסה ליהודים אסורה, כך גם הכניסה לנוכרים אסורה, שכן נוכרים אסורים בכניסה מהחיל ואילך, והם אף אסורים לדור בירושלים. אנו קוראים לממשלת ישראל להפקיע את השליטה על הסדרים בהר הבית מידי הווקף ולהעבירה לידי הרבנות הראשית לישראל. 

 

הדרך לבניין המקדש

כמו כן יש לדחות בכל תוקף את הטענה שהאוסרים את העלייה להר הבית בדורנו עושים זאת 'מתוך השתייכות לדור הגלות, מתוך נפש שפלה ומתוך רפיון ידיים בצפייה לבניין אריאל'. נפשנו נפש גאולית היא, ומצפים אנו ומייחלים בכל תוקף לבניין אריאל ולחידוש הקורבנות, ובלימוד תורתנו ובהפצתה אנו מכשירים את הדרך לכך. אדרבא, רואים אנו עין בעין כי העלייה להר הבית בזמן הזה, אינה תורמת דבר לבניין אריאל, אלא רק הורסת ומחריבה את חומות הקדושה. לא פריצת החומות תקרב את המקדש, אלא דווקא גודל הצפייה וההתבוננות על מצב הדור ודרך תיקונו. 

עלינו להכיר במצב הדור ולהבין שרבה העזובה ומתוך כך לשנס מותניים ולקחת אחריות על בניין התורה בעם ישראל, ולהגדיל תורה ולהרבות אמונה בתוכנו, ומתוכנו להפיץ את אור התורה ואהבת החסד בכל מרחבי ארצנו, מתוך גודל ההבנה ש"וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ד'" – כל עם ישראל שייך ללימוד התורה. נאמר בתורה בפרשיות המשכן: "וְעָשׂוּ אֲרוֹן", ואמרו חז"ל במדרש: "מפני מה בכל הכלים האלה כתיב 'ועשית', ובארון כתיב 'ועשו' ארון? אמר רבי יהודה ב"ר שלום: אמר לו הקדוש ברוך הוא: יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה". כך מלמדת אותנו התורה: "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ" ואמרו חז"ל: "אין עוז אלא תורה", רק מתוך עוזה של תורה נזכה לבניין נווה קדשנו. במהרה בימינו אמן.

 

 

Please reload

תנועת "מורא מקדש" קמה ע"י אנשי תורה ואמונה, השואפים להביא לידי ביטוי והעצמה, את דעת התורה, הפשוטה הברורה והמקובלת, בדבר היחס הנכון אל מקום המקדש והר בית ד'.

מורא מקדש